גזזת היא מחלה פטרייתית שפוגעת בעור. המחלה יכולה לבוא לידי ביטוי בכל אחד מהאזורים בגוף לרבות הקרקפת, כפות הרגליים ובמקרים מסוימים אף בציפורניים ובשיער.
התיאור הראשון של המחלה מתוארך משנת 400 לספירה אך רק במאה העשרים נמצאה לה תרופה הולמת.
המחלה יכולה לעבור על ידי מגע עורי בין אדם חולה לאדם בריא אך בהחלט יכולה לעבור גם על ידי מגע בין בעל חי חולה לאדם בריא. בנוסף לכך המחלה יכולה לעבור מאדם חולה לאדם בריא על ידי שימוש בציוד משותף כמו למשל במקרים של העברת מסרק שהיה בשימוש של אדם חולה לאדם בריא.
חתול שחולה בגזזת לא תמיד יסבול מהתסמינים האופייניים לה בעוד שכלב שנגוע במחלה תמיד יציג את ההסתמנות הקלינית שלה. לרוב בעלי חיים נדבקים במחלה כתוצאה ממגע עם בעלי חיים אחרים או ממגע עם אדמה שבה נמצאים נבגי הפטרייה.
תסמיני הגזזת
שמה של המחלה מבטא את התסמין המרכזי של המחלה – פגיעה בזקיקי השערות שבעור והופעה של קרחות על הקרקפת.
הקרחות ללא טיפול הולכות ומתפשטות ועל העור הנגוע לרוב מופיעה קשקשת. במקרים מסוימים באזורים הנגועים במחלה עלולה להצטבר מוגלה ואז גם קיים סיכון שיתפתח באזורים אלו זיהום משני למחלה. כמו כן, התסמינים הנפוצים ביותר הם תחושה עזה של גרד מקומי באזורים הנגועים והופעה של אדמומיות.
התסמינים השונים יכולים להופיע בדרגות חומרה שונות בקרב החולים ולעתים הם יכללו גם כאב מקומי באזורים הנגועים, עיוות צורני בציפורניים, דלקת מקומית, שערות שבירות, יובש בעור עד כדי היווצרות של סדקים עוריים ופריחה עורית.
כיצד מטפלים בגזזת?
חלק נכבד מהטיפולים שמיועדים להילחם בדרמטופיטים (סוגי הפטריות שאחראים להיווצרות הגזזת כמו גם מחלות פטרייתיות אחרות) מגיעים בצורה של תכשירים למריחה על העור.
על תכשירים אלו ניתן למנות את הדקטרין, אגיסטן, טרבוגן, אגיספור ומיקוספור. במידה והטיפול המקומי נמצא לא יעיל, ניתן לעבור לשימוש בתרופות בעלות השפעה מערכתית שלרוב מביאות למיגור של המחלה ביעילות רבה. תרופות כאלו יכולות להיות למשל למיזיל, גריזופולבין, גריפולין ועוד.
לרוב התרופות הסיסטמיות שניטלות דרך הפה בטבליות ניתנות למשך מספר שבועות או חודשים ומביאות להקלה משמעותית ביותר בתסמינים כבר לאחר מספר שבועות. ההמלצה הכללית היא לגשת לרופא עור מוקדם ככל האפשר מרגע הופעת התסמינים הראשוניים על מנת למנוע את התפשטות המחלה.
קרני רנטגן כטיפול בגזזת
החל משנת 1909 ועד לפיתוח של התרופה הראשונה לטיפול בפטריות עוריות שניטלה דרך הפה (גריזופולבין) בשנות השישים הטיפול המקובל למחלת הגזזת היה הקרנה של האזורים הנגועים בקרני רנטגן. בארצות הברית לבדה הוקרנו במהלך תקופה זו קרוב לארבעה מיליון ילדים וטיפולים אלו הם הגורם לסערה הציבורית שעל הרקע שלה לרוב מוזכרת המחלה בימינו.
מחלת הגזזת בישראל
בתחילת המאה העשרים קרוב לחמישים אחוז מהתלמידים במוסדות החינוך בירושלים נשאו את המחלה והגזזת נחשבה לאחת מהמחלות הזיהומיות השכיחות ביותר בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל.
עד לשנת 1938 בעקבות מבצע נרחב לביעור המחלה היא נעלמה כמעט לחלוטין ועל מנת למנוע את הופעתה המחודשת הוחלט שמשפחות העולים יעברו בדיקה לאיתור המחלה עם הגיעם ארצה ובמידה ונמצא כי הם נושאים את המחלה, יעברו טיפולי רנטגן למיגורה.
באמצע המאה הקודמת החלו להופיע שוב מקרים רבים של גזזת בדגש על אוכלוסיית הילדים של משפחות העולים מצפון אפריקה ומאסיה ולכן בתחילת שנות החמישים החל מבצע נוסף לביעור המחלה במהלכו הוקרנו עשרות אלפי ילדים.
לאחר מספר שנים החלו לפגוע בקרב חלק לא מבוטל מאותם ילדים תופעות לוואי שונות שכללו לרוב הופעה של גידולים סרטניים בקרומי המוח. כתוצאה מההבנה של הקשר בין תופעות הלוואי לטיפולים המסוכנים נחקק בישראל חוק הגזזת שמאפשר לנפגעי הטיפולים לקבל פיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו להם.