ילדים מהווים כשבעים אחוזים מכלל המקרים. הסימן הראשון הוא פיסת עור אדומה מגורה. במדינות קרות רוב המקרים נגרמים כתוצאה מסטפילוקוקוס, ובמדינות חמות הזיהום עשוי להיגרם כתוצאה משני סוגי החיידקים.
שני סוגי איפיטיגו
מחלה זו מתרחשת בשני סוגים:
אימפטיגו ללא בולוס. במצב זה פצעי המחלה מתפרצים במהירות ומותירים קרום צהוב חום על העור. תסמינים אלו מתרחשים בשבעים אחוזים מכל המקרים.
אימפיטיגו בולוס. מצב זה גורם לכאבים משמעותיים ושלפוחיות מלאות נוזל.
המחלה נפוצה יותר בקרב ילדים בגילאי שנתיים עד ארבע, אך גם אנשים מכל הגילאים עשויים להיות מושפעים ממנה. אימפיטיגו נפוץ יותר במקומות בהם אנשים חיים בסביבות מוגבלות, כגון בסיס צבאי.
רק לעיתים רחוקות המחלה רצינית, ובדרך כלל היא נרפאת מעצמה בתוך מספר שבועות. אך רופאים עשויים להחליט לטפל בילדים עם משחה אנטיביוטית או עם אנטיביוטיקה לבליעה על מנת למנוע סיבוכים המתרחשים לעיתים.
הגורמים לאימפיטיגו
מחלת עור זו נגרמת כתוצאה משני סוגי חיידקים: סטפילוקוקוס וסטרפטוקוקוס. שני סוגי החיידקים קיימים בצורה בלתי מזיקה על העור, וגורמים לזיהום במקרה של חתך או פצע. אימפיטיגו במבוגרים הוא תוצאה של פציעת העור, שנגרמת בדרך כלל ממצב עור אחר כגון דלקת עור. ילדים נגועים לאחר פגיעה בעור, גרוד מאסיבי או עקיצת חרק, אך הם עשויים אף להידבק ללא כל נזק נראה לעין לעור.
ניתן להידבק לאחר נגיעה בדברים בהם נגע אדם נגוע, כגון מצעים, מגבות, צעצועים ובגדים. אדם נגוע יכול בקלות להעביר את הזיהום הלאה לאחרים. סטפילוקוקוס מייצר רעלן הגורם לאימפיטיגו להתפשט על העור. הרעלן תוקף חלבון המסייע למנוע מתאי עור להתחבר. ברגע שחלבון זה נהרס, החיידק מתפשט במהירות.
הזיהום עשוי להתחיל בשני אופנים:
אימפיטיגו ראשי. החיידקים פולשים אל העור דרך חתך, עקיצות או נגע אחר.
אימפיטיגו משני. החיידקים פולשים אל העור לאחר דלקת עור או מצב עור אחר המשבש את מחסום העור, כגון אקזמה או גרדת.
תסמיני אימפיטיגו
התסמינים מתפתחים כעבור ארבעה עד עשרה ימים לאחר החשיפה הראשונית לחיידקים. בתקופה זו אנשים עשויים להעביר את הזיהום לאחרים, ללא ידיעה שהם נגועים. מומחים סבורים שילדים נוטים יותר לחוות תסמינים היות ומערכת החיסון שלהם עדיין אינה מפותחת.
בהתאם לשני מצבי המחלה, התסמינים כוללים:
אימפיטיגו ללא בולוס
פצעים אדומים המופיעים סביב הפה והאף. הפצעים מתפרצים כשהם מכילים נוזל זב או מוגלה, ומותירים נגעים עבים, בגוון צהבהב חום קרומי זהוב. כשהקרומים מתייבשים, הם מותירים סימן אדום אשר בדרך כלל נרפא ללא הותרת צלקות.
למרות שהפצעים אינם מכאיבים, הם עלולים לגרד באופן משמעותי. חשוב לא לגעת בהם או לגרדם, כך שהזיהום לא יתפשט לחלקים אחרים של הגוף או ידביק אנשים אחרים. במקרים נדירים, התסמינים עשויים להיות חמורים יותר ולהיות מלווים בחום ובלוטות נפוחות.
אימפיטיגו בולוס. סוג זה משפיע במיוחד על תינוקות וילדים מתחת לגיל שנתיים. התסמינים כוללים הופעת שלפוחיות מלאות נוזל על הידיים והרגליים. העור סביב השלפוחיות אדום ומגרד, אך אינו כואב. הנגעים מתפשטים במהירות, ובסופו של דבר מתפרצים עם קרום צהוב, הנרפא ללא הצטלקות. למרות שהשלפוחיות אינן מכאיבות, הן מגרדות באופן משמעותי, ויש להימנע מנגיעה בהם או גירודם. גם קדחת בלוטות נפוחות נפוצה במקרי אימפיטיגו בולוס.
אבחון אימפיטיגו
קל לאבחן את המחלה, והרופא מבצע בדיקה לאזור הפגוע. הוא יבקש מהמטופל או מההורים מידע לגבי החתכים, השריטות או עקיצות החרקים שהתרחשו לאחרונה על האזור הפגוע, וינסה לברר אם התסמינים נוצרו כתוצאה ממחלת עור כגון גרדת.
בדיקות נוספות מבוצעות כשהתסמינים חמורים והתפשטו לחלקים רבים בגוף; כשהחולה אינו מגיב לטיפול; וכשהזיהום שב לעיתים תכופות. הרופא ייטול דגימה מהאזור הנגוע, באמצעות ספוגית טבולה בקרם, כדי לבדוק איזה חיידק גורם לאימפיטיגו ואיזו אנטיביוטיקה מתאימה לטיפול.
הבדיקה מסייעת אף לקביעת נוכחות זיהום אחר, כגון גזזת או שלבקת חוגרת. אם המטופל חווה מקרים חוזרים ונשנים של המחלה, הרופא ייטול דגימה באמצעות ספוגית מהאף, כדי לקבוע עם מסתתרים שם חיידקים זיהומיים.
טיפול באימפיטיגו
מטרת הטיפול היא להאיץ את הריפוי, לשפר את מראה העור ולמנוע סיבוכים והתפשטות הזיהום. הטיפול תלוי בסוג התסמינים וחומרתם.
זיהומים קלים. במקרים אלו הרופא יבחר באמצעים היגייניים בלבד, כלומר, שמירת ניקיון העור.
טיפול מקומי באנטיביוטיקה. האנטיביוטיקה מוחלת ישירות על העור באמצעות משחה, המשפיעה על הסרה עדינה של הגלדים, כשהאנטיביוטיקה חודרת עמוק לתוך העור. יש להקפיד לשטוף את האזורים הנגועים של העור עם מים חמים וסבון לפני מריחת המשחה האנטיביוטית. מומלץ להשתמש בכפפות לטקס במהלך מריחת המשחה, ולאחר מכן לשטוף את הידיים ביסודיות. התגובה לטיפול תתרחש בתוך שבוע.
אנטיביוטיקה לבליעה. נקבעת כשהמחלה מתפשטת באופן חמור, או כשהמטופל לא הגיב לאנטיביוטיקה מקומית. סוג האנטיביוטיקה נקבע בהתאם לחומרת התסמינים והזיהום, כמו גם גורמים אחרים, כגון מצבו הרפואי של המטופל ואלרגיות נוכחיות. הטיפול באנטיביוטיקה נמשך שבוע ויש להשלים את כל הסבב שנקבע, גם אם התסמינים נעלמים מוקדם.